יֹשִרֵאָלָ — בניקוד מוצא
מקור: בראשית ל״ב כ״ט

"לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל"

ניקוד מוצא הוא הניקוד המקורי והשורשי של כל אות – הצורה הראשונית שלה, לפני הכל.
כשהשם ישראל מנוקד בניקודו המקורי, הוא חוזר לעצמו. ואיתו – גם אנחנו.

כי בתוך כל אחד מאיתנו קיימת אותה נקודת מוצא: שורש הנשמה, המקום שלא נגעה בו שום פגיעה ושום קושי. המקום שממנו אפשר תמיד להתחיל מחדש.

השם שניתן במאבק

השם "ישראל" לא ניתן ליעקב בנחת, אלא בלב הלילה, אחרי שנאבק עם מלאך עד עלות השחר. "לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל, כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל" — כך אומר לו המלאך. השם עצמו בנוי מהשורש שר"ה (התמודדות, שררה) ומהמילה "אל".

יִשְׂרָאֵל, אם כן, אינו שם של מנוחה — הוא שם של מי שמתמודד, נאבק, ולא מוותר. לא "מי שמנצח בקלות", אלא מי שיודע להישאר בזירה גם כשהיא קשה, ויוצא ממנה עם ברכה.

זהו שם שמלווה עם ומדינה, אבל גם כל יחיד ויחידה בתוכו: תזכורת לכך שההתמודדות עצמה — לא רק תוצאתה — היא מה שמעניק את השם. יש בו כוח, השתייכות, ותביעה מתמדת לא להרפות.

לתלות את השם הזה בבית זה לזכור – גם ברגעים הקשים – שיש בנו מקום שתמיד נשאר שלם.